יעל ואמנון נישאו לאחר היכרות ממושכת , נולדו להם שלושה ילדים, הם רכשו דירת מגורים נאה ומרווחת בתל אביב שנרשמה על -שם שניהם בחלקים שווים. לימים הנישואין עלו על שרטון והחיים בצוותא הפכו בלתי נסבלים. צעקות, קללות ומריבות הפכו למנת חלקם מידי יום ביומו . יעל עתרה בפני בית משפט למתן צו מניעה קבוע כנגד אמנון האוסר עליו להיכנס לדירה או להימצא בתחום של 100 מטרים ממנה; להטריד אותה בכל דרך שהיא; ולמנוע את שימושו בדירה.לטענתה אמנון נוקט כלפיה באלימות פיסית ונפשית, נוכחותו בדירה עלולה לסכן את חייה , אין הוא שולט בעצמו ובעידנא דריתחא מאבד הוא את עשתונותיו ואם לא יורחק לצמיתות עלול להתרחש אסון, בו יקופחו חייה. אמנון מצידו טען כי לא ניתן להרחיקו לצמיתות מהדירה והמציאות אינה כצעקתה, למרות שאינם מלקקים דבש האחד בחיקו של השני.
לאחר העיון בכתבי הטענות ובחומר שהובא לעיונו,הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי אין במכלול הנסיבות כפי שנפרשו בפניו אודות התנהגותו של אמנון, כדי להצדיק את הרחקתו מהדירה ולשלול ממנו את זכות השימוש בקניינו, וודאי לא דרך קבע.
וכך נקבעה ההלכה ע"י בית המשפט: "על מנת להוציא בן זוג מביתו שלו בעילה של אלימות במשפחה, יש להוכיח קיומה של סכנה מוחשית ומיידית המרחפת על ראשו של הצד הטוען כי הוא קורבן; שמעשי האלימות הינם בעלי חומרה מיוחדת; מי הוא האחראי למריבות, ומתי החלו; וככל שמדובר באלימות רוחנית - יוכל הדבר לשמש בסיס לצו הרחקה, אך ורק במקרים חריגים. גם אם התקיימו כל התנאים, הצו יינתן רק לתקופה קצובה (ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461). צו המונע באופן מוחלט וללא קץ את כניסתו של בן זוג לדירת בני הזוג יינתן רק במקרים יוצאי דופן, כאשר אין פתרון אחר למניעת הטרדות ומעשי אלימות מצד בן זוג אחד כלפי משנהו אלא באמצעות מתן הצו, וכאשר נראה שאין סיכוי, כלל, שבן המשפחה האלים, המורחק מביתו, ישוב מדרכו הרעה ויחדל מאלימותו הקשה (ראה ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461; ע"א 192/82 סדן נ' סדן, פ"ד לו(4) 169; ע"א 67/84 בכר נ' בכר, פ"ד לח(3) 764; מ"א (מחוזי-ב"ש) 877/95 פרץ נ' פרץ, פורסם במאגרים [23.11.95]"
נקבע, כי מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים המצדיקים צו הרחקה, וודאי לא לצמיתות. הפסיכיאטר בחוות דעתו קבע כי אמנון אינו סובל ממחלת נפש כלשהי ו"רמת הסיכון הצפוייה ממנו דומה לרמת הסיכון הצפויה מכל אדם סביר אחר". גם מחקירת יעל בבית המשפט עולה, כי לטענתה התקופה בה השתמש אמנון בסמים קשים כמו הרואין הייתה "לפני 9-10 שנים", והאסמכתא המאוחרת ביותר לטענתה כי היא סובלת מאלימות "במשך עשרים שנה" הייתה תעודה רפואית שניתנה ארבע שנים קודם לאותה עדות. הוכח, כי מאז הורחק בעבר מן הבית,אמנון למד כבר את הלקח ולא היו ביניהם מאז מעשי אלימות או איומים כלשהם.
במקרה זה הוסיף בית המשפט, "לא זו בלבד שעצם התמשכותה של התקופה שחלפה מאז מתן צו ההרחקה המקורי, כשלעצמה, יש כדי לשמש גורם כבד משקל כדי להכריע כנגד מתן הצו (וראה ע"א 410/80 ברזני נ' ברזני, פ"ד לה(2) 317), אלא שגם לא מתקיימים התנאים הנדרשים למתן צו שכזה, כאמור". טענותיה של יעל לא הוכחו כראוי ולא היה בהן כדי לשלול את זכות קניינו של אמנון מחלקו בדירה.
בפני יעל עומדת האפשרות לפרק את השיתוף בדירה, והטענה כי במחצית התמורה שתתקבל בעד חלקה בדירה לא תוכל למצוא מקום מגורים חלופי, לא הצדיקה לדעת בית המשפט את נישול אמנון מדירת מגוריו.
לא אחת מנסות נשים להשיג הישגים רכושיים ואחרים במסגרת מאבק הגירושין, ומגישות בקשות בלתי מוצדקות בעליל להרחיק את הבעל מהדירה . בהיותו "בגלות",כך סבורות הן, ייקל עליהן להכתיב לו תנאי גירושין הנוחים להן,שאינם בהכרח צודקים. לטעמן, כל האמצעים כשרים כדי להשיג את מבוקשן. כמובן, שיש לגנות התנהלות שכזו ובדין קבע בית המשפט שאין מקום ליתן צו מניעה קבוע נגד אמנון האוסר עליו להכנס לדירה. תביעתה של יעל למתן צו מניעה קבוע נגד אמנון נדחתה תוך פסיקת הוצאות כנגדה.
המאמר נכתב ע"י משה ורמוט, עו"ד נוטריון ומגשר