על פי חוק הירושה במות אדם עובר עזבונו ליורשיו. היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה. הירושה היא על פי דין אלא אם כן ערך המנוח צוואה. בהעדר צוואה יחולק העיזבון בין ילדי המוריש בחלקים שווים, כשלא הותיר בן זוג. במידה וערך צוואה יחולק העזבון בהתאם למה שציווה בצוואה. על פי הדין בישראל רשאי אדם להדיר את ילדיו מהירושה ע"י עריכת צוואה כדין. במקרה שכזה העזבון יועבר לנהנים על פי הצוואה, יהיו אשר יהיו ולא לילדים. יש מדינות בעולם שלא ניתן להדיר את הילדים לחלוטין, כך שבכל מקרה חלק מהעזבון מובטח להם בשיעור כזה או אחר. הדין בישראל כאמור שונה, באופן שרשאי אדם לקבוע ולהחליט מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו, ואף להדיר את ילדיו באופן מוחלט מעזבונו, מבלי ליתן הסברים בצוואתו מדוע עשה כך.קיימים ארבעה סוגי צוואות כשאחת מהן הינה צוואה בכתב יד . ומעשה שהיה כך היה :
המנוחה התאבדה ביום 06.05.09. בדירתה נמצא מכתב בכתב ידה, נושא תאריך של אותו יום, ובו כתבה כי רכושה יועבר לחברותיה, תוך שהיא מפרטת את שמותיהן, והן הנהנות על פי המכתב.
החברות פנו לרשם לענייני ירושה בבקשה להכיר את המכתב כצוואה.
ילדי המנוחה התנגדו לבקשה לקיום צוואה וטענו כי המכתב אינו מהווה צוואה. לדבריהם, מאחר ואין המסמך נושא כותרת של צוואה, אין לראות בו צוואה. כמו כן הם טענו כי אין חתימה של המנוחה על כל עמוד של המכתב, ולמרות שחתמה בסוף המכתב, נמצא כיתוב נוסף מתחת לחתימה.ועוד, שאין בנוסח המכתב לשון ציווי, כשלטענתם ניסוח " לתת " אינו מהווה צוואה.
הסוגיה התגלגלה לפיתחו של ביהמ"ש לענייני משפחה.
בהסתמך על סעיף 19 לחוק הירושה : " צוואה בכתב יד תיכתב כולה בידי המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם על ידו", נקבע כי – " אין חובה כי החתימה של המצווה תהיה במקום מסוים. העובדה כי המנוחה לא חתמה על כל עמוד ואף הוסיפה כמה מילים מתחת לחתימה, לא פוגמת בצוואה. "
דרישת המחוקק הינה כי הצוואה תכלול את חתימת המצווה, אך לא נקבע המקום הראוי לחתימה.
לא היה שנוי במחלוקת כי החתימה שהתנוססה על המכתב הינה של המנוחה.
המכתב ענה על כל שלושת הדרישות שבסעיף 19 לחוק הירושה: הוא כתוב בכתב ידה של המנוחה, התאריך שבו גם הוא בכתב ידה ונחתם ע"י המנוחה.
גם הטענה כי המינוח " לתת " אינו לשון צוואה נדחתה ע"י ביהמ"ש. סעיף 54 לחוק הירושה קובע: " צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת. "
וכך נקבע: " המכתב מתייחס במפורש לכך שכותבו צופה פני מוות. המנוחה מבקשת לא להתאבל עליה, לא לשבת שבעה ולא להודיע לקרוביה. ניסוחים אלו מלמדים בעליל כי כוונת המצווה היתה ליתן הוראות מה יעשה לאחר פטירתה. המנוחה אף אומרת במפורש כי – " אני מבקשת לבצע אותה... ", וכן: " נא לקיים את מה שהוריתי "– מילים ברורות וחד משמעיות.
גם הטענה כי המכתב לא מתייחס לכל רכושה של המנוחה , אלא לחלק מהרכוש- נדחתה, שכן סעיף 40 לחוק הירושה קובע מפורשות כי אין חובה שהצוואה תתייחס לכלל הרכוש.
זאת ועוד: סעיף 54 (ב) לחוק הירושה קובע כי: "צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפניו היא בטלה". הרי שגם אם היה מקום לפירוש המכתב בצורה שונה, מן הראוי ליתן את הפירוש המקיים את המכתב כצוואה. במיוחד לאור סעיף 25 לחוק הירושה הקובע: "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל בה פגם. . ."
כך שגם בהעדר כיתוב של המילה "צוואה" בראש המסמך, זהו פגם הניתן לריפוי, בנסיבות דנן בהתאם לסעיף 25 הנ"ל. למותר לציין, שתנאי לקיום המכתב כצוואה הוא כשירותה של המנוחה לערוך צוואה ביום התאבדותה.
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי המכתב מהווה צוואה לכל דבר ועניין, למרות שאין בכותרתו את הכיתוב צוואה. לבית המשפט לא היה ספק כי האמור במכתב משקף את רצונה האחרון של המנוחה ומה יעשה ברכושה אחרי מותה.
העובדה שהמסמך לא נשא כותרת של צוואה לא גרמה לפסילת המסמך כצוואה, לאחר שנתקיימו כל דרישות החוק בנוגע לצוואה בכתב יד.
ההתנגדות נדחתה וילדי המנוחה חויבו לשלם לחברות המנוחה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.
המאמר נכתב ע"י משה ורמוט, עו"ד נוטריון ומגשר