חובתו של הבעל לזון את אשתו קמה עם עצם בואם בברית הנישואין, וחובה זו ממשיכה לחול כל עוד לא הותר קשר הנישואין. על פי הלכות המשפט העברי משועבד הבעל לאשתו לצורך סיפוק מזונותיה, לפיכך מחויב הוא לעבוד לכלכלתה, כדברי הרמ"א - "חייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו".
קיימים שני כללים יסודיים לגבי זכותה למזונות.
1. האישה זכאית לאותה רמת המזונות שהבעל מרשה לעצמו.
2. בכל אופן היא זכאית לאותה רמה שהיתה רגילה לה במשפחתה לפני שנישאה לו.
ההלכה אומרת בקיצור: "עולה עימו ואינה יורדת עימו".
מאחר שהיא "עולה עימו", זכאית היא תמיד לקבל את מזונותיה "לפי עושרו" או "לפי כבודו". אם היא באה מבית עני, אין בידי הבעל לדרוש ממנה שתסתפק ברמה הנמוכה שהיתה רגילה בה מלפני הנישואין, אם מצבו ומעמדו מרשים רמה יותר גבוהה, בין אם היה עשיר כבר בעת הנישואין ובין אם היה עני ואחר כך נתעשר. משינוי מצבו לטובה זכאית גם האשה ליהנות.
בין בני זוג מתקיים איזון של זכויות הדדיות, כך מזונותיה של האשה הינן כנגד מעשה ידיה (= השתכרותה ורווחיה), לפיכך רשאי הבעל לקזז מתוך חיובו לספק צרכי האשה את מעשה ידיה, ובלשון התלמוד – "צאי מעשה ידייך למזונותיך".
ככלל, אין הבעל יכול לחייב את רעייתו לצאת ולעבוד. במידה והיא עובדת יכול לקזז את השתכרותה ממזונותיה, אך אם אינה עובדת, או אם עבדה בעבר וחדלה לעבוד, יהא הטעם לכך אשר יהא, אין הוא יכול לקזז סך כלשהו משיעור מזונותיה.
יחד עם זאת קבע בית המשפט, שבמקרה מתאים, שבו ברור כי האשה נוהגת בחוסר תום לב משווע ובזדון, היא חדלה לעבוד ערב הגשת תביעת המזונות או במהלכה, חרף עבודה מסודרת שהשתכרה ממנה קודם לכן – כדי להכניס את ידה "לכיס העמוק" של הבעל, או כדי "להכעיס"- ראוי לשקול סטייה מן ההלכה שאין כופין אותה לעבוד.
כמה וכמה עילות יש בדין העברי בגינן נפטר הבעל היהודי מחובתו למזונות אשתו. העיקריות שבהן הינן פטור הבעל מחמת נאיפתה של האשה, מרידתה ועזיבתה את בית הצדדים. אשה מורדת היא זו המונעת מבעלה חיי אישות עימה.
לעניין הפסד מזונותיה די בכך שהאישה אינה מתגוררת עם בעלה תחת קורת גג אחת, ובלשון חז"ל , "אינה עימו". ואולם, אם סיבת הפירוד במעשי או מחדלי הבעל, או כאשר יש לאשה טעם מבורר לפרישתה מבעלה אזי יעמוד חיוב המזונות בעינו. וכך מופיע בטור: "אשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה, שאם נתנה טעם לדבריה- חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא, אבל אם לא בררה טעם לדבריה, אינו נותן לה מזונות, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עימו על שולחנו...".
כאשר מדובר בפירוד שאינו באשמת הבעל או האישה אלא הסיבה נעוצה בנסיבות אובייקטיביות חיצוניות, עומד חיוב המזונות על כנו ואינו בטל, ולכן נפסק לא אחת, כי כאשר לא הוכחה אשמה ברורה של מי מבני הזוג, יישאר חיובו של הבעל במזונות אשתו על כנו.
כאשר האשה היא זו העוזבת את הבית, עליה מוטל הנטל להביא טענה מבוררת המצדיקה את עזיבתה. מאידך, כשהבעל הוא זה העוזב את דירת הצדדים, אין הוא יכול להשתחרר מחובתו למזונות אשתו בטענה כי אינה חיה עימו, אלא עליו נטל הראיה כי עזיבתו היתה באשמת האשה.
על פי הלכת המשפט העברי, אשה אשר זינתה תחת בעלה מאבדת זכותה למזונות. להוכחת מעשי האשה, שבגינם תפסיד מזונותיה, יש צורך בשני עדים שיעידו על המעשה הפסול שהרי "אין דבר שבערווה בפחות משניים", וכן נדרש שיעידו העדים כי ראו את האישה והגבר הזר "כדרך המנאפים".
אפשר שאשה תפסיד מזונותיה אף אם לא הובאו ראיות פוזיטיביות כי "זינתה תחת בעלה", אלא הוכח שעשתה "מעשי כיעור", וכפי שפסק הרמב"ם – "כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות".
ויובהר, אין האשה מפסידה מזונותיה רק בשל כך ששהתה ביחידות עם גבר זר, אלא יש צורך בראיה ל"מעשה זנות".
המאמר נכתב ע"י משה ורמוט, עו"ד נוטריון ומגשר