יעקב ושושנה נישאו כדת משה וישראל לאחר היכרות ממושכת. משך כל שנות הנישואין הם התגוררו באילת. נולדו להם 3 ילדים נחמדים ומוצלחים. כעבור 15 שנות נישואין הם החליטו לפרק את החבילה.לאחר משא ומתן ארוך ומייגע, הגיעו להסכם גירושין המסדיר את כל ענייניהם. בין היתר קבעו כי המשמורת על שלושת הילדים תהא אצל האם, נקבעו הסדרי ראיה על פיהם יוכל האב לבוא ולקחת אליו את הילדים לביקורים.הכל התנהל כשורה, ההורים והילדים נכנסו לשגרת חיים נעימה, האב הקפיד על סדרי הראיה שנקבעו. הקשרים של הילדים עם כל אחד מההורים היה מצוין והיה נראה שכולם הגיעו אל המנוחה.
לימים הכירה האם גבר המתגורר ועובד בתל אביב. לאחר תקופה קצרה החליטו השניים להינשא. היה ברור לשניהם וכך סיכמו, כי יחיו את חייהם ויבנו את ביתם במרכז הארץ בתל אביב.
כששמע האב על תוכניותיה של האם ושיש בכוונתה לעקור את הילדים ממקום מגוריהם באילת ולעבור איתם לתל אביב, החליט לעצור את מהלך.
לטענתו, המעבר לתל אביב יטרפד את סדרי הראיה שנקבעו בהסכם הגירושין, בכך יורחקו ממנו הילדים פיסית ונפשית על כל המשתמע מכך.
טענת האם, שאין מנוס מכך, וכי תנאי לנישואיה עם בחיר ליבה הוא מעבר לתל אביב, שם עובד בעלה ובשל אופי עבודתו אין לו שום אפשרות להתגורר באילת ולעבוד בתל אביב.
הסכסוך התגלגל לפתחו של בית המשפט. כיצד תוכרע סוגיה שכזו ? לכאורה שניהם צודקים, האב צודק שכן המעבר לתל-אביב יפגע קשות בקשריו ובסדרי הראיה שיש לו עם הילדים, בבחינת רחוק מן העין , רחוק מן הלב. חשוב לו מאד להימצא בקרבת הילדים ולראותם בתדירות גבוהה וזמינה. האם צודקת שהרי בת- חורין היא להתגורר היכן שתחפוץ ובמיוחד לאחר שנישאה לגבר שמרכז חייו בתל אביב ואין לו שום אפשרות להתגורר באילת. מדובר בהורים נורמטיביים שטובת הילדים לנגד עיניהם. שניהם ראויים ומתאימים להחזיק בהם. תסקיר הסעד שהוגש לבית המשפט קבע בין היתר: "להתרשמותנו מדובר בזוג הורים טובים, שהינם המקרה הקלאסי למשמורת משותפת. הילדים מרוויחים ריווח ניכר מהנוכחות האינטנסיבית של שני הוריהם בתוך שגרת חייהם, באופן שההורים משלימים זה את זה. האם מאורגנת, אכפתית, מעמידה גבולות, רגישה לצרכי ילדיה ומעורבת מאד בענייניהם החינוכיים והחברתיים. האב מסור וחם, אב מעורב ואיכפתי, מגויס מאד, גמיש וקשוב אף הוא לצרכי הילדים."
כיצד יכריע בית המשפט בסוגיה סבוכה זו?
כבר כתב השופט חשין בלשון הזהב שבפיו:
"יש רגעים בחיים, ששופט היושב למשפט ואמור לחרוץ גורלו של אדם ישיח בינו-לבין-עצמו: ולוואי ולא נגזר עלי להכריע בדין. המטלה כבדה מנשוא ולהרימה לא אוכל. אם אפסוק כך לא אשקוט ואם כך
אפסוק לא אנוח.... אלא שבכל עת יזכור השופט כי אמרת חכמים ``למד לשונך לומר איני יודע`` (ברכות ד ע``א), לא לשופטי-ארץ כיוונה עצמה. שומה עליו על השופט להחליט, בין אם ירצה ובין אם ימאן, ותשובת איני יודע לא תתקבל."
ואם כך הם פני הדברים, כיצד תוכרע הסוגיה?
חוק הכשרות המשפטית קובע כי "הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו" הוא אחד מתפקידי ההורים כאפוטרופוסים. מקום בו לא הגיעו ההורים להסכמה רשאי ביהמ"ש להכריע בדבר "כפי שייראה לו לטובת הקטין."
עיקרון זה נקבע בסוגיית הגירת ילדים לחו"ל. בקשת הגירה של הורה עם ילדיו תיבחן לאור עיקרון טובת הילדים. הפרמטרים השונים שיבדוק בית המשפט לענין הגירה, דומים וזהים לאלה שיבחנו על ידו כשהשאלה היא כמו בענייננו האם להתיר העתקת מקום המגורים.
לאחר שבית המשפט בפסק דין ארוך ומנומק היטב, הפך והפך בשיקולים השונים לכאן ולכאן, הגיע למסקנה במקרה הקונקרטי כדלהלן:" טובת הקטינים מחייבת את הכשרת המעבר למרכז הארץ עם האם שרוצה וזקוקה למעבר לצורך שיקום והתקדמות עם חייה. היה והמעבר לא יוכשר יהיה בכך לגרום מעמסה כבדה מאוד על האם , ובשל כך גם על הורותה. יתווסף מתח רציני בין ההורים, שאינו לטובת הילדים. הנזק שיגרם לקטינים בשל דחיית התביעה מתפרש בשלושה מישורים, האחד- עומס על האם שיפגע ביכולתה ההורית. השני – מתח ועוינות בין ההורים שיסלים עוד יותר, מזה הקיים היום, וכמובן שיזיק יותר לקטינים. השלישי – עומס על הקטינים מעצם ידיעתם שבגללם נמנע משהו מאמם. שלושת אלו במצטבר מכריעים את הכף לטובת הכשרת המעבר עם האם".
עקרון טובת הילדים היה השיקול המכריע בפתרון הסוגיה.
התוצאה, אפוא, שהילדים עברו יחד עם האם להתגורר בתל אביב. העולה מן האמור שכל מקרה יישקל לגופו ועל פי נסיבותיו, כשהשיקול המכריע בסופו של דבר מהי טובת הילד".
המאמר נכתב ע"י משה ורמוט, עו"ד נוטריון ומגשר