חגי ורחל חתמו על הסכם ממון טרם נישואיהם. ההסכם אושר כדין בפני נוטריון. בהסכם פורט רכושו של כל אחד מהם והם קבעו שעל רכוש זה לא יחול השיתוף, אלא יהא שייך לאותו הצד שהביא עימו את הרכוש לנישואין.
עוד קבעו ביניהם: "שבמידה ואחד הצדדים יחפוץ להתגרש, עליו להודיע על כך למשנהו, ובמקרה כזה הצד השני לא יערים קשיים ויסכים להתגרש, ללא תנאי, וללא שום קשר במי האשם לכישלון הנישואין". (להלן : "סעיף הגירושין").
כעבור זמן קצר נישאו הצדדים. לימים הנישואין עלו על שרטון. חגי הפעיל את סעיף הגירושין וציפה כי רחל תסכים להתגרש ללא הערמת קשיים. חגי התבדה. רחל סרבה להתגרש. חגי פנה לביה"ד הרבני בתביעת גירושין. לאחר מספר דיונים, קבע בית הדין הרבני שלחגי אין עילת גירושין ואין הוא יכול לחייב את רחל להתגרש, למרות סעיף הגירושין בהסכם הממון.חגי הגיש תביעת פיצויים לבית המשפט לענייני משפחה וטען כי רחל מפרה הסכם, שכן הוסכם ביניהם ששום צד לא יערים קשיים במידה ואחד הצדדים יחפוץ להתגרש.בעצם העובדה שרחל מסרבת להתגרש יש משום הפרת הסכם. הפרת ההסכם מצידה של רחל מזכה אותו בפיצויים – כך טען. לטענתו של חגי, אין הוא יכול להינשא מחדש, אין הוא יכול להקים בית אחר וסירובה של רחל להתגרש פוגע בחדוות חייו, גורם לו צער ועוגמת נפש, באופן שיש לטענתו לפסוק לו פיצויים בשל כך.
רחל הגישה בקשה לדחיית תביעתו לפיצויים על הסף.
לטענתה, פסיקת בית הדין הרבני הדוחה את תביעת הגירושין, משמיטה את הקרקע מתביעתו לפיצויים בשל סירובה להתגרש, וכשם שאין לחייבה לקבל גיטה, כך אין לחייבה בפיצויים בגין הפרת סעיף הגירושין בהסכם הממון.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדתה של רחל ודחה את התביעה על הסף וקבע:
" כי הסמכות העניינית לדון ב"הפרת הוראה הסכמית להתגרש" מסורה לבית הדין הרבני ,ומכל מקום פסק דין של ערכאה מוסמכת בישראל גובר על הוראה הסכמית, ובעל הדין כפוף להוראות פסק הדין ולא להוראות ההסכם"
חגי לא ויתר והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי . כאן נהפכה הקערה על פיה וכך אמר בית המשפט:
"עקרון יסוד בדיני החוזים, הינו "חופש ההתקשרות החוזית" בין צדדים.
תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים.
עקרון זה, העולה כדי זכות חוקתית, מאפשר לצדדים להסכם, לגבש את תוכן ההסכם הנכרת ביניהם; כל עוד, תוכנו איננו נוגד את הוראות החוק או את תקנת הציבור.
בענייננו, הובאה בפני בית משפט קמא סוגיה עקרונית מהותית וחדשנית, בה התבקש בית המשפט לענייני משפחה לפסוק פיצויים בגין הפרת הסכם ממון, בגדרה התחייבו הצדדים להסכים לגירושין, לרצונו של הצד האחר.
נראה לי, כי דחיית התובענה לתשלום פיצויים מכח הסכם הממון, על הסף, בנימוק לפיו ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני, השולל את חובתה מכח דין של המשיבה להתגרש, איננו מספק. אכן, בית הדין הרבני החליט, בתביעת המערער לגירושין ודחה אותה לגופה; ברם, אין בכך כדי לאיין את תוקף התחייבותה של המשיבה, מלכתחילה, בהתאם להסכמת הצדדים טרם נישואיהם, שלא לעמוד בדרכו של המערער, לכשיבקש להתגרש. "
במילים אחרות: העובדה שהצדדים חתמו על הסכם ממון, בו הסכימו לא להערים קשיים במידה ואחד הצדדים יחפוץ בגירושין, והנה ביום פקודה מסרב צד להתגרש, למרות שהצד האחר עומד נחרץ לגירושין , יש בכך הפרת הסכם. וכאשר הפרת הסכם גורמת נזק לצד האחר, הוא זכאי לפיצויים, וזאת ללא שום קשר לפסיקת בית הדין הרבני, שדחתה את תביעת הגירושין. הסכמים יש לכבד. הסכמים אין להפר, הסכם עשית – עליך לעמוד בתנאיו. המפר הסכם וכתוצאה מכך נגרם נזק לשני, עליו לתת את הדין ולשלם לו פיצויים.
בית המשפט המחוזי באומץ רב קבע, כי סעיף הגירושין בהסכם ממון שעשו הצדדים טרם הנישואין- מחייב, חרף העובדה שביה"ד הרבני קבע שאין לחייבה בגירושין.
פסק דין זה הוא לדעתי חדשני ומהפכני, ופותח פתח לפתרון בעיית סרבנות גט בעילה של הפרת הסכם, באותם המקרים שהצדדים ערכו ביניהם הסכם ממון טרום נישואין, בו הכניסו סעיף הקובע שלבקשת אחד הצדדים להתגרש, הצד השני יסכים לכך ללא תנאי.
אני מיצר על כך שפרשה זו לא נתגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון, שכן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מעורר מספר קשיים. כך לדוגמא, האם פסיקת הפיצויים לא תגרום לפסילת הגט כגט מעושה? ומה בדבר ההלכה לכיבוד הדדי של הערכאות? בעוד שבית הדין הרבני קבע שאין מקום לגירושין, והנה בית משפט אזרחי קובע ומשית חיוב פיצויים על סרבנית הגט- האם אין בזה התנגשות חזיתית בין הערכאות? אין ספק כי עדין לא נאמרה המילה האחרונה וטרם נקבעה הלכה מחייבת בסוגיה עקרונית זו.
המאמר נכתב ע"י משה ורמוט, עו"ד נוטריון ומגשר